לאורך השנים סימני הזהות הישנים דוהים – העבודה, הכבוד, ההישגים. בפרק זה אנו מוזמנים לעצור ולזכור שהזהות החדשה שלנו נטועה במשיח לבדו. איננו נמדדים לפי מה שעשינו או לפי תפקיד שקיבלנו, אלא לפי מי שאנו בו – נושאים את שמו באהבה ובענווה. מושבנו החדש הוא מקום מנוחה ותפילה, שבו הלב לומד לצפות באמונה ולהחזיק בתקווה מתחדשת. כאן מתברר כי השנים המאוחרות הן מתנה לשירות שקט ולערבות מתמדת לפני ה'. אנו לומדים שהחיים אינם מסתיימים עם סוף הקריירה, אלא נפתחת דרך עמוקה של קירבה לאל. כל יום הוא הזמנה לראות את עצמנו בעיני המשיח ולא בעיני העולם. יהי רצון שנזהה את זהותנו החדשה ונעמוד כצופים נאמנים בעוז רוח, ברוך ובאמונה חיה.